כשהאדם מת אז נותנים לו כבוד – היכן הם היו בכל שנות חייו כמה הגיעו לטיש של הסקולענער?

בציבור החרדי ככל הנראה אוהבים אנשים מתים, על אותם מתים מדברים גדולות ונפלאות כאשר בחייהם גרו פסיעה מהם ולא דרכו אצלם, בהלויה נזכרים ואז לא רק שבאים תמצאו בעתיד איך שנוהרים לקבר וליארצייט וזאת למרות שהיתה לעשרות אלפים הזדמנות לעשות זאת בחייו ולא עשו

השבוע הלך לעולמו האדמו”ר מסקולען, עשרות אלפים השתתפו בהלווייתו מדובר באחת ההלויות הגדולות שידעה בורו פארק בהיסטוריה שלה, והתמיהה היא רבה, בבורו פארק גרים עשרות אלפים, אולי תספרו לי כמה באו לטיש שלו לתפילות ולאירועים אחרים שלו? מספרם יחסית להרבה בתי כנסת אחרים קטן וישנם מי שגרו שתי פסיעות מבית מדרשו במשך של עשרות שנים ומעולם לא דרכו שם, אבל  להלויה ומאוחר יותר לקברו תמצאו אותם נוהרים והשאלה היא, האם בחייו לא יכל לפעול ישועות רק כשהוא מת?

יהיו מי שיגידו שלהכנס בחייו זה קוויטל וצריך להשאיר איזו מתנה נכבדה וכאשר הוא מת מביאים רק תהילים ומקסימום גם איזה נר לא צריך יותר. מציאות היא, שבמשך עשרות שנים מעטים דרכו אצלו, אני גר בשכונה ומכיר את האנשים בה ולהיכן נוהרים, סקולען אינה מבתי הכנסת שתראו אלפים נוהרים אליה בלשון המעטה

מגיע ליהודי הזה הלויה גדולה מפני שהיה איש יקר, הוא התרחק מן המחלוקת ולשבחו ייאמר שניסו להכניס אותו בהרבה מחלוקות והוא עשה הכל לברוח מהם. אבל בשבילנו ללמוד ולדעת לפי מה מודדים הלויה גדולה, למדנו כאן שזו נטיה חרדית ללכת להלויות ולא לטישים, ולמרות שמדובר באדמו”ר שהוא אדם גדול יכולים לחיות בלעדי זאת. נכון, לכל אחד יש בית כנסת אחר לאן שהוא הולך ובבורו פארק יש מאות בתי כנסת, ובכל זאת כאשר מדובר ביהודי בעל היקף שכזה, היו צריכים לכבד אותו בחייו לא פחות מבמותו