אין דבר טוב יותר משמחה ובמיוחד במשפחה, וכאשר זוכים לה מבקשים להפיק ממנה את הטוב והמועיל. ככה זה גם אצל אדמורי”ם כאשר החסידים שמחים בשמחותיהם, וכל זה כמובן כאשר הכול מתנהל בדרך ישרה ולא מוגזמת. כאשר נוצר מצב אשר בו אדמו”ר מחתן בכל שבוע כמעט, לא רק שזה כבר לא שמחה אצל החסידים, זה הפך יותר עול, ועל כולם ההוצאות הענקיות של כל כך הרבה חתונות, אשר ברובן הגדול מכספי ציבור והשאלה היא מי התיר זאת
כאשר אדמו”ר עושה שמחה כזו פעם בשנה אפילו פעמיים עוד אפשר להבין ולחיות עם זה. אבל כאשר אדמו”ר בכמה שבועות עושה כמה חתונות ועוד טס וסוחב עמו ציבור גדול ממדינה למדינה, וההוצאות זועקות לשמים, השאלה היא מי התיר זאת. גם אם האדמו”ר יטען כי זה לא עולה לו הכול משלמים בשבילו, ודווקא טענה זו היא הנותנת מדוע שאסור יהיה לעשות זאת. אם מגלגלים כל כך הרבה כסף אז עדיף שיילכו ברובן למוסדות
אביא דוגמא את ר’ ישראל מויזניץ, אם ניקח את התקופה האחרונה, כמעט ולא היה יום שלא לבש שטריימל. הוא נוהג כי בכל חתונה משפחתית הוא לובש את השטריימל כל השבוע, כבר עבר כל כך הרבה זמן שראו אותו יותר עם השטריימל מאשר עם הכובע
הדבר גורר מראית עין נוראה, הטיסות היקרות עם קבוצה גדולה של גבאים ומלווים במיוחד אנשי צוות שמשלמים עליהם, וכאשר יהודי פשוט מבקש לעשות שמחה הוא בקושי מצליח להשיג הלוואות מכניס את עצמו לחובות לכמעט כל ימי חייו, כאשר בו זמנית הוא רואת את האדמו”ר מגלגל מיליונים לחתונות כאלו
ברור שהילדים צריכים להתחתן, וטוב שהם מתחתנים. אבל השאלה היא מדוע זה צריך להיות באותו סוג טקס. מדוע שלא יצמצמו ויקבעו כי אסורה ההשתתפות יותר מארבע מאות עד חמש מאות איש. ואם כל החסידים מבקשים להשתתף לחלק ביניהם מי יהיה כאן ומי כאן. הדרך כמות שהוא לא נראה טוב, וכואב למי שאינם מסוגלים ויכולים לחתן את ילדיהם. כשהם באים לבקש מהאדמו”ר עזרה גם אם יתן יהיו אלו פרוטות
הגיע הזמן לעשות הגבלות ולהוכיח כי כספי ציבור נזהרים ושומרים עליהם. ראינו אצל משה רבינו כיצד הוא נזהר ונשמר ממראית עין ביקש להגיש חשבון מפורט. האדמורי”ם של ימינו צריכים וחייבים להיות זהירים יותר במיוחד כאשר מדובר בחתונות אחת אחרי השנייה
חיים שאולזון
