לו רק התאפשר לי להסב את השעון ולוח השנים מעט לאחור עד תחילת שנות ה’תש”כים בבני ברק הייתי בוודאי חוזר ומבקר בתחנת הבאליגולה’ס בשדרות רבי טרפון מול בית החרושת לסיגריות של דובק. אותם בעליגולה’ס היו יהודים נינוחים ושמחים באומנותם שהתהדרו בבאליגולה-דאשיק החבוט שבראשם, התרועעו בינם לבין עצמם ושחו ביניהם ולסוסיהם בעגת בני אומנותם בערי וכפרי מולדתם בפולניה.
הפעם נזכרתי בבאליגולה בשם פוניא (בפא רפויה) שסוסתו גררה ‘עגלה מודרנית’ שטוחה ובעלת גלגלי גומי שזכיתי לשוכרו על מנת לאסוף ולהביא את ענפי עץ ההושענות הגדול שקניתי מתימניה עתיקת יומין במעברת ראש העין שליד פתח תקוה.
משהסכמנו על המקח לא שעיתי לבעל טנדר אוטומוביל שהציע לקחתני באותו מחיר וכמה טוב שלא שעיתי, רק נתישבתי כצולייגר מאנשי המעשה על הגשר לצד רבי פוניא וק״ק בני-ברק על רחובותיה נכפלה תחתנו כיריעת בד עד שפנינו ועלינו בקצה רחוב רבי עקיבא על דרך המלך שנקרא אז הכביש השחור ומראות העולם הגדול גרמו לו לרבי פוניא שהשתלך בקטעי חזנות כאחד החזנים המובהקים והוא שורר בקול אדיר ומקרב ולב את את ה והוא-רחום של רוזנבלט ה ונתנה תוקף של פינצ’יק ה יעלה תחנוננו של קווארטין ואנו עמך של שטרמן ונהגי המכוניות מאחור ובמחלפים ציפצפו מתוך הזדהות ואיזה מהם אף הוציאו ראשם מהחלון והצטרפו לשירתו או עודדו בבוהן זקוף, פורים על הכביש השחור ששון ושמחה ליהודים אבל בינתיים הגיעני ריח הטיפה המרה שבפי מיודעי ונתתי דעתי שמא אראה באשר אני לאיזה חבר או מודע והם יפרסמו הדבר ויזכירו לי את כבודי זה עד סוף ימי..
לבסוף ריחם עלי המרחם ורבי פוניא עצר על כר דשא בקרבת בית החולים בילינסאן להשקות את סוסתו וחזר למקומו שותק ואפוף דאגה כי ראה דבר פגע בבהמתו. ומשם כבר נסענו לקול פרסות הסוסה באין אומר ודברים עד לעיבורה של פתח-תקוה רק שם נתעשת האיש שלידי והחל מונה ומפרט במעלות סוסתו, כי נשמה של מלאך נתגלגלה בבהמתו זו וכי לא בחנם נקראת זו בת סיסי כי כשמה כן היא בת סוסתו הוא, ולא סתם בת סוסה כסוסות הפאלאחים העלובות אלא בתה של זעלדא היחסנית האבירה שהביאה חברו באניה ליפו מלאדז’ והוא נתן לו תמורתה חלקה של כך וכך עצי לימונים בפרדס ההדרים שבניו מעבדים לו אצל תל השומר, וזו בת סיסי שתחיה ותאריך ימים ותרכיב על גבה את משיח צדקנו לא הכזיבה לא בקור ולא בחום לא במעלה ולא במורד טפי טפו פפו .. תכלית הדבר שהוא עושה למענה כפי יכולתו והיא מחזירה לו בנאמנות ככל יכלתה אלא שקודם דימה שראה בה תחילת דלקת מעל פרסתה עד שנתיישב בדעתו כי פצע נושן שנגרד הוא מה שראה, אלא בכל זאת בשל הדאגה שדאג זקוק הוא לשלוק קטן ליישב דעתו מאותה חרדה, ובכך שלף מתחת למושב בקבוק וודקה חסר שני שליש, גלוג גלוג שאגת הנאה ואיזה גניחות הרווחה ונסתיימה הפרשה.. השליך הבקבוק הריק ופוצצו מעשה אמן על אבן שבתוך העפר שעל שולי הכביש הרים עיניו כלפי מעלה ולחש דאנקען דיר ג-ט משך במושכות ובת סיסי כמו הבינה וחדלה מהטיל גלליה וזירזה פסיעותיה וכמו טסנו בבחינת קפיצת הדרך עד ראש העיין.
לא ירדתי מהעגלה לריב באותה מכשפה רמאית זקנה עד שידעתי שלא פוניה הוא שמו של מיודעי אלא שחבריו הפולנים הדביקו לו שם זה מתוך צרות עין אלא שברוך החונן לשכוי בינה שאין זה מהדברים שאדם חכם יריב עליהם.. ובעצם בייריך נפתולי זאלצמאן שמו והוא בן לדורי דורות של יהודים כשרים מסלאבודקייא ריאן של חארקיב חסידי טאלנא נאמנים שהיו באלאלגיס בקיאים בסוסים ובדרכים, ומשום שנשאתי חן בעיניו גילה לי שעד כמה שכוחו רב לו בחזנות עוד יותר נפיש חיליה באומנות הסיפור שהוא מספר לבניו ונכדיו ובסעודות מלוה מלכא בבית הכנסת של המושב אחר צאת הגוטער-טאג , ואת הסיפור שזכיתי ושמעתי מפיו של רבי בייריך נפתולי על דרכנו בחזרה לבני-ברק סיפור שהוא סיפור עם מוסר השכל עמוק ששמע מזקן מחסידי לעכוויטש אספר לכם בל”נ בהמשך.
יהודי פשוט
