📌מנהל ת”ת נפטר, עולה לשמים,בי”ד של מעלה מראים לו את דמעות מאות האמאות שהוא השפיל בזה שלא רצה לקבל את בנם וכו , ואז באים לסנגר הבל פיהם של תשב”ר, ועל חודו של קול הבל פיהם מנצח, המנהל מובל על ידי מלאך לגן עדן ,המלאך אומר לו חכה כאן בחוץ ,אני יסדר את הניירת וכו ,המנהל מחכה שעה שעתיים 5 שעות מתייבש בחוץ ,כשנמאס לו שלח איזה מישהו לקרוא למלאך הממונה ,המלאך יוצא ,המנהל שואל נו מה קורה ? עונה לו המלאך עם חיוך שטני,”” תראה בעצם התקבלת אבל אין לנו מקום מצטעררר””
📌יותר מ-80 בני אדם נפצעו במרוקו במהלך תפילה בלילה שעבר במסגד חסן השני בקזבלנקה, כתוצאה ממנוסת בהלה שנגרמה בגלל… עכבר קטן.
ועל זה נאמר אללה עכבר
📌קשיש עשיר על ערש דווי קורא לשלושת בניו ואומר להם: “בניי היקרים, יש לי בשורה טובה ובשורה רעה. הבשורה הרעה היא שהחלטתי לתרום את כל רכושי ולא להשאיר לכם שקל מההון שלי”.
“ומה הבשורה הטובה?”, תהו הבנים.
הקשיש: “שעכשיו אין לכם על מה לריב”…
“ומה הבשורה הטובה?”, תהו הבנים.
הקשיש: “שעכשיו אין לכם על מה לריב”…
📌יום אחד פגש גבר במורהו מבית הספר היסודי.
פנה הגבר אל המורה ושאל “אתה זוכר אותי? הייתי תלמיד שלך”.
“כן” ענה המורה, “אני זוכר אותך. היית תלמיד שלי בכיתה ג’. ומה אתה עושה היום?”.
“אני מורה” ענה הגבר שהיה התלמיד לפני שנים רבות.
“ומה נתן לך את ההשראה להיות מורה?” שאל המורה המבוגר.
“אתה”, ענה לו הגבר.
“ואיך זה שהייתי לך השראה להיות מורה?” שאל המורה המבוגר בפליאה.
“כי ראיתי איזו השפעה היתה לך עלי והחלטתי שכך אני רוצה להשפיע על ילדים והלכתי ללמוד חינוך”.
“ומה היתה השפעתי עליך, אני סקרן” שאל המורה המבוגר.
“אתה לא זוכר?” שאל הגבר. “הייתי בטוח שאתה יודע וזוכר את הסיפור. אז אזכיר לך:
יום אחד הגיע לכיתה חבר שלי ועל ידו שעון יפה שהוריו קנו לו. תמיד חלמתי על שעון וכל כך רציתי את השעון שלו, וכשראיתי שהוא הניח את השעון במגירת השולחן חמדתי והחלטתי לגנוב אותו. הילד בא אליך בוכה והתלונן שגנבו לו את השעון ואתה הסתכלת עלינו, על כל תלמידיך בכיתה ואמרת: “מי שלקח את השעון של הילד הזה, החזר אותו בבקשה”.
הייתי נבוך מידי וגם לא רציתי להחזיר את השעון, אז לא הודיתי בגניבה ולא החזרתי אותו. קמת, נעלת את דלת הכיתה ואמרת: “אצטרך להעמיד את כולכם בשורה ולבדוק בכיסים שלכם כדי למצוא את השעון ולהחזיר אותו” וזה מה שעשית. אני זוכר שחשבתי שזה יהיה הרגע המביש ביותר בחיי. בקשת מכולנו לעמוד ליד הקיר ושכולם יעצמו את עיניהם. הודעת לנו שהעיניים של כולם חייבות להיות עצומות. כך עשינו, ואתה עברת מילד לילד, מכיס לכיס, וכשהגעת לכיס שלי מצאת את השעון, הוצאת אותו, המשכת לעבור הלאה מילד לילד ואז אמרת “ילדים, הכל בסדר, פיקחו את העיניים”. החזרת את השעון לבעליו ומעולם לא אמרת מילה על כך.
לא הזכרת את הסיפור ואת האפיזודה ואני חשבתי לעצמי שהצלת את כבודי באותו יום. במקום שיהיה עלי כתם של גנב, שקרן, ילד בזוי – הצלת את כבודי ואת נפשי. לא רק שלא דיברת על המקרה עם אף אחד, גם לא דיברת עליו איתי. הזמן עבר ואני הבנתי את המסר וגם ידעתי שכך מתנהג מחנך אמיתי ושזה מה שאני רוצה לעשות עם חיי. לכן הלכתי ללמוד חינוך”.
המורה הקשיב והיה נפעם, והגבר שאל “אינך זוכר את הסיפור? כשאתה רואה אותי ושומע את שמי, זה לא מזכיר לך את האירוע? ואותי? אינך זוכר שחיפשת בכיסים ושמצאת את השעון אצלי? איך זה שאינך מזהה אותי?”
ענה לו המורה המבוגר: “כי גם אני עצמתי עיניים”.
(סיפר: רם כהן)
