עתה לאחר הבחירות כאשר המספרים פחות או יותר ברורים, מתבררת האמת, כי התקשורת האמריקאית אינה תקשורת מדווחת, אלא תעמולתית. לכל תחנה אג’נדה משלה, ישנם מי שהם ימניים וישנם מי שהם שמאלנים וישנים מי שהם קונסרבטיבים וישנם מי שהם שמרנים, אבל ברובה הגדול ליברלית כזו שתעשה הכל להשיג את מטרתה גם בדרכים לא כשרות
במשך של חדשים הטיפו כלי התקשורת כי אין סיכוי לטראמפ לנצח, וכי ההפרשים באחוזים בינו לבין מתחרהו ביידן הם ענקיים, כאשר למעשה הם ידעו את האמת כי המציאות שונה בתכלית, ועובדה, ראינו זאת לאחר ספירת הקלפיות, כי מדובר בהפרש אפסי ממש, הם לא רצו לומר את האמת הזו לציבור, הם ביקשו לתת את התחושה כי ביידן המנצח וככה להשיג את אותם מצביעים שתמיד אוהבים להיות לצד המנצח
היום רבים וטובים שואלים שאלות קשות, היכן אותן מספרים שהם הבטיחו עד ליום האחרון ממש של ערב הבחירות, אבל זה לא איכפת להם. ברור להם כי הם מאבדים אמינותם אבל זה היום הרבה פחות חשוב להם, הם מבקשים להשיג את המטרה ואת זה הם מקוים כי השיגו – בשעת כתיבת שורות אלו עדיין לא ברור מי המנצח – אם כי עדיין ממתינים לתוצאות הסופיות, אבל צורת הדיווח שלהם היא זו שהובילה למצב הזה
האם תפקידה של התקשורת לדווח או להטיף? כאן הבעיה הכי גדולה של תקשורת בכלל בכל העולם. בעבר חשבנו שזה ככה רק במדינות דיקטטוריות. למדנו שוב, כי במדינות דמוקרטיות יתכן וכי המצב גרוע פי כמה. מפני שבמדינה דמוקרטית אתה יודע כי דיווח הוא חד צדדי הוא משרת את הממשלה את העריץ והרודן, ואילו בדמוקרטיה מרמים אותך שמתכוונים את טובתך כאשר למעשה הם מנצלים את התמימות שלך להטעותך
חבל שאין עוד תקשורת אמינה וכזו שתוכל לקבל שם דיווח אמיתי כמות שהוא, מי שיודעים להבדיל בין דיווח להבעת דיעה ורצון. בעבר זה אמור היה להיות ככה, יש את שעות הדיווחים ששם לא עושים חשבון פוליטי, ויש את שעת הפרשנויות ששם אתה יודע כי אתה שומע פרשנות ועמדות כאלו ואחרות, הבחנת בין דיווח אמיתי לבין הטפה או תעמולה. היום לא עוד, גם הדיווח הפך להיות תעמולתי, וחבל
חיים שאולזון
