מאז השבת האחרונה, מליונים ראו אותו. הנאומים שלו נשמעו בכל כלי התקשורת והמסרים הברורים והחמים שלו ניצפו מתוך מליוני מכשירי טלפון בעולם כולו.
רואים בו “גיבור יהודי”, אמיץ, בוטח וגאה בדרכו ובתוכן חייו. הוא אכן דמות לחיקוי, סמל ודוגמא.
אך מעבר לכל מה שכל העולם, היהודי והלא-יהודי רואה בו, ראיתי בו גם משהו אמיתי-עוצמתי נוסף, דרך חיים שחובה עלינו לאמץ.
דמותו של השליח.
משמעותה הבסיסית והפשוטה של “שליח” היא שיש מישהו ששלח אותו, “שליח” – אומר “משלח”, והשליח הרב גולדשטיין, לא פספס אף הזדמנות, להביא את ה”משלח” להמונים, למליונים, והוא עשה זאת בהדר, בנועם, ועם כל הלב והרגש.
הוא נואם לצד נשיא ארצות הברית, הוא מדבר ויודע שמליונים יצפו בו – כמה יופי, כמה כבוד, כמה עוצמה יש, כשהוא מנצל מעמד זה לומר: “מיי דיר רבי”, הרבי היקר שלי…
בינינו, אני משער שגם בתוך הקהילה החב”דית, השם “הרב ישראל גולדשטיין” לא היה ממש מוכר. הוא לא איש של אתרי חדשות אינטרנט רדודים, הוא לא איש של תמונות ופרסומים תחת כל עץ רענן.
הוא “שליח”, שליח של “משלח”, והוא עוסק במה שהמשלח רוצה שיעסוק.
הוא חי רבי, חי את המשלח, בכל נאום – שמו של הרבי, והמסר שלו, נישאים בפיו בגאון ובנועם, עם מלא הרגש.
וכשהוא עומד לצד נשיא ארה”ב, והעולם כולו מביט בו – הוא מכה על הברזל החם, לא מפספס מומנטום, ומעביר את המסר, כאילו הרבי אמר זאת לו אישית (ואכן, הרבי דיבר אמנם “לכולם”, אבל הוא דיבר “לכל אחד ואחת” מה”כולם” הזה) – על הצורך ב”רגע של שתיקה”.
הוא אמנם חי בקליפורניה של תשע”ט, אבל הוא עדיין עומד בהתוועדות ב-770 בשנות המ”ם. הוא שליח, כי הוא שליח של משלח. המשלח פועם בו, חי בו, חי להחיות.
מעבר להיותו גיבור יהודי, הוא דמות של שליח – דמות ראויה לחיקוי.
