כאשר ש”ס הצטרפה להסתדרות הציונית, היה זה משה גפני שתקף אותם בצורה קשה טען כי הם הצטרפו לעוכרי ישראל למי שהם מן הלוחמים בה’ ובתורתו, והרחיק כל כך עד שזעק כי מאז המעשה שעשתה ש”ס הוא מתבייש להיות חרדי
ובואו וראו את ההבדל בין אז להיום, מפלגתו היא זו שעושה את אותן מעשים חדרה לאותו מקום שש”ס שם, ולא שומעים עוד את קולו נגד, וגם אינו מתבייש עוד להיות חרדי. אולי יסביר לנו מה קרה? האם רק כשש”ס פשעה ועשתה מעשה כל כך חמור הוא מתבייש להיות חרדי, ואילו כאשר ‘דגל התורה’ עושה מעשה כזה הוא כבר לא מתבייש?
בכמעט כל תחום אידיאולוגי משה גפני אף פעם לא היה ישר, הוא החליף אידיאולוגיות בקצב של החלפת גופיות ותחתונים. היכן שהוא דבק היה אז ועד היום זה בתחום השנאה והמחלוקת הפנימית, שנאתו לחב”ד בשליחות מי שהוא חייב לו פוליטית, כאן הוא מתמיד, אם כי מפעם לפעם הוא מנסה להראות פנים יפות גם לחב”ד כי בסופו של דבר חבל על הקולות של חב”ד, במיוחד כאשר כל קול יכול להכריע מנדט שישי או שביעי ל’יהדות התורה’
גפני חייב תשובה לציבור, מדוע הוא התבייש להיות חרדי כאשר ש”ס החדירה סכין בליבה של האידיאה החרדית, וכאשר ‘דגל התורה’ עשתה את אותו דבר הוא לא מתבייש יותר? האם באמת תורה אחרת לש”ס ואחרת ל’דגל התורה’ או שמא זו ה’השקפה’ הדגלית, האומרת שלכולם אסור ורק להם מותר הכל כולל דריכה על הדברים הכי חשובים באידיאה החרדית
פעם ידענו כי הסוד של ה’השקפה’ היא עקיפת ההלכה, היום מגלה לנו משה גפני כי תפקיד ה’השקפה’ הוא גם לעקוף את האידיאה החרדית ולמחוק אותה, כאשר הציונים מחלקים כסף ותפקידים בכירים. ומה שהכי מעניין כאן, שהאיש שעושה את הדברים ברורים הוא לא אחר ממשה גפני
חיים שאולזון
