במאבק נגד מצעדי התועבה יש להבדיל בין פעילות גלויה ופתוחה שבה מערבים את הציבור ובמיוחד צעירים דבר שלא בריא כלל, לבין פעילות שקטה פנימית היכן שנציג חרדי חייב לעשות כל מה שהוא רק יכול להמעיט עד כמה שאפשר את התועבה במיוחד בעיר הקודש. בבחירות זעקו המתמודדים כי הם ייאבקו ויעשו הכל למען שמירה על קדושתה של ירושלים, והנה, הם שולטים ולא עושים דבר וחצי דבר להמעיט את הצגת התועבה הזו בעיר
לא ארחיק כאן ואתבע למנוע את המצעד דבר שלא קל כלל, בית המשפט לא יאפשר זאת, אבל אין זה אומר שהעיריה חייבת לטנף את העיר בדגליהם במשך של שבוע שלם שהציבור ישאל ויתעניין מה זה במיוחד הצעירים ואז מה הועלנו מכך שאנו מתעלמים מן המאבק הציבורי אם הצעירים וכלל הציבור רואה זאת ויודע במה מדובר. צודק בכך הרב הראשי של ירושלים הרב שטרן שטען כי הדגלים מיותרים ומזיקים וצריך לעשות כל מה שאפשר להמנע מכך, והיכן הם הנציגים החרדים מדוע לא שומעים את קולם מה הם עשו למען הסרת הדגלים שלצערנו התנופפו ברחבי ירושלים ולא מנעו זאת
בתקופת ניר ברקת הוא שלט בעזרת רוב חילוני ויכל לעשות כרצונו, אבל לא עתה כאשר הרוב הוא חרדי וקייימת אפשרות להעביר החלטה בעיריה שתאסור זאת או תמנע מכך בכל דרך. הטענה כי אין לפגוע במתועבים היא אותה טענה כלפי הציבור הנפגע מן הדגלים הללו, מדוע מותר לפגוע בכלל הציבור שאינו רוצה לראות זאת
לא ראינו פעילות כלשהי בנושא גם לא בבתי משפט ואף לא במועצת העיר, החשש מלאבד את הכסא או פגיעה אחרת היא אשר מונעת זאת, הציבור חייב לדעת עם מי שאנו מתעסקים ומי הם אותם נציגי ציבור שיבואו שוב לבקש את אימון הציבור נזכיר להם כי הם לא עשו דבר למנוע את הצגת התועבה בעיר
חיים שאולזון
